מה לא נכתב ומה לא ייכתב על השנה המופרעת, האלימה, הקשה הזאת. ואיך מנהלים עסק בתקופה כל כך לא יציבה, איך ממשיכים לשמור על רוח של יצירה, שמחת חיים, של לכידות צוותית, שגרה מבורכת, ואפילו צמיחה? ובכן, זה הסיפור של השנה הזאת שלנו ב-Guts.

חתיכת תקופה בחרנו לנו, בוב ואני, להקים סוכנות קריאטיב שנותנת שירותים לענף ההייטק הישראלי. התחלנו לרוץ ביחד לפני 4 שנים, בתנופה ואנרגיות מטורפות.

כמה חודשים אחרי שהתחלנו, פרצה מגיפה עולמית משונה. כבר היינו על הגל, ואז -  ביטולים, הקפאות, חוסר וודאות. למזלנו, כמה לקוחות אמיצים חשבו שדווקא בתקופת השקט הכפוי הזה נכון לפתח מותגים ומוצרים, כדי לצאת מהצד השני של המשבר מוכנים. חזרנו לעבודה, ו-Guts הרימה ראש לקראת השלב הבא שלה.

גייסנו כסף, גייסנו צוות, עברנו למשרד חלומות, בנינו את המותג שלנו, השקנו את האתר, שמות נוצצים הצטרפו לפורטפוליו שלנו.

עוד משבר בהייטק, מאות מפוטרים, עצירת גיוסים. התאוששות. ואז מהפיכה משפטית,שלא עשתה לנו חיים קלים. התעשתנו במהירות טיל, נאלצנו לבצע כמה שינויים כואבים אבל הכרחיים, ונכנסו לתקופת ״בין חלומות״, זמן לבנות את עצמנו מחדש, להבין לאן פנינו מועדות. כמה שבועות חלפו, חזרנו לנשום, וחזרנו בגדול. חזקים יותר, חדים יותר, נחושים יותר, והייתי רוצה לומר עם קוביות בבטן.

ואז השבת השחורה, ושוב חודשיים קשים מנשוא בכל מובן.

אלה החיים כאן בישראל בשנים הקרובות, ויהיה עוד משבר ולאחריו עוד אחד. ועוד אחד. לפעמים נושפע, ולפעמים לא. הוכחנו שעם החוסן הפנימי שלנו, לקוחות נאמנים, כישרון, וגם המון תקווה ואופטימיות אנחנו תמיד מנצחים. אבל יש עוד משהו.

מה שמחזיק אותי ומושך אותי קדימה, עם כתפיים רחבות, הכלה אינסופית, פשן מדבק, יצירתיות מתפרצת, תסרוקת מוקפדת, שוקולד מריר 90%, חתירה מתמדת להשגת חלבונים, חולצה קצרה בכל מזג אוויר, דופק של ספרינט במרתון - זה בוב. השותף שתמיד חיפשתי. הוא לא מוותר לעולם, לא לעצמו, לא לצוות, ובטח לא לי: על הסטנדרט הכי גבוה שיש, על צמיחה אישית, על יציאה משגרה, על שמחת חיים ותקווה בכל מחיר. הוא גם לא שמע על המילה לא. בוב יא מופרע, אוהבת אותך!

עזבו סלוגנים צ׳יזיים בשקל תשעים, עזבו - תתרגם לי את המייל הזה ותרים אותו קצת באמאשך, עזבו אפילו - נהל משא ומתן קשוח עם מנהלת השיווק האמריקאית הזאת שהרגה אותי, עזבו שבירת מחסום אנגלית מאז כיתה ט׳. הגדולה האמיתית של ג׳יפיטי בשבילי, היא הפרומפט המשחרר.

לפני כמה חודשים, הייתי צריכה לכתוב תוכן להרצאה 🙀. אישית, אבל גם מקצועית. כזאת עם נגיעה של רגש, אבל שנותנת המון ערך מוסף. עם השראה ודוגמאות מעולמות אחרים של מוזיקה, אמנות ותרבות, אבל לא אליטיסטית מדי. הרגשתי אבודה, והדף היה לבן. הלכתי לצ׳ט, והסברתי לו מה אני רוצה. הוא נתן כמה קלישאות. והחלטתי להשקיע ממש, ולכתוב יותר מדוייק. עוד ועוד גירסאות של הפרומפט.

לתדהמתי גירסת הפרומפט החמישית כבר הייתה ההרצאה עצמה.

כשאני רואה את השם שלה על הצג אני יודעת שהגיעה העת להתגייס. כמה ימים אחרי ה-7 באוקטובר, האישה שאי אפשר לומר לה לא התקשרה, וסיפרה על מיזם מדוייק ומרגש בפשטותו. חבורה של רוק סטארז התגבשה במהירות שיא, והקימה את LOVE SUPPORT, מיזם שעושה את מה שצריך לעשות: כסף בבנק עכשיו, למשפחות העוטף שנפגעו באסון הגדול בתולדות המדינה. ארבעה אנשים, ארבעה ימים (וקצת לילות), ומותג חדש נולד, עם אתר שמספר את הסיפור.

אנקדוטה: גם דן אריאלי בצוות המייסדים. בתוך כל הכאוס הזה מסביב, לשבת ערב ערב בזום, להקשיב לתובנות שלו על כתיבת מסרים והנעה לפעולה, וליישם אותן מיד באתר שהולך ומתהווה, לא רציונלי ולא מובן מאליו.

תודה שלקחת אותי (גם) לשם עדי אלטשולר.

מתה על פודקאסטים. השנה הקשבתי למכורים, סטארטאפ פור סטארטאפ, עוד פודקאסט, עושים היסטוריה, על החיים ועל המוות, להנות מהדרך, בית ספר לקארמה טובה ועוד כל כך הרבה. אבל אלופי הספוטיפיי שלי הם כאן 88 הסכתים. זה לא רק התחקיר העמוק וזווית הראיה המיוחדת, אלא בעיקר הטון האינטליגנטי, הלא מתלהם, עם חמלה כזאת ותבונה והתפעלות. הקשבתי לסדרות על לנון, הנדריקס, פינק פלויד, ג׳ים מוריסון, ג׳וני מיטשל ועוד הרבה, אבל מי ששבה את ליבי היה זיגי. הקשבתי לסדרה הזאת פעמיים, בדופק גבוה, והרגשתי שהסיפור של דיוויד בואי כל כך מעורר השראה, מגניב ורלוונטי למה שאנחנו עושים:

דיוויד בואי חיפש את עצמו שנים, ורק כשהצליח סוף סוף לבטא באמת את האני שלו עם זיגי, ההצלחה הגיעה.

דיוויד בואי המציא את עצמו שוב ושוב מחדש במשך עשורים, הרבה לפני מדונה וליידי גאגא.

דיוויד בואי היה כל כך אמיץ, ראשוני וחדשני בכל דבר שנגע בו.

את כל אלה ועוד, הפך מייקה להרצאה אישית ומרגשת, במסגרת האירוע השנתי של LGBTECH, שזכינו למתג ולעצב השנה כפרויקט פרו בונו.

״שלומית מצגות״, ככה אני שמורה בטלפון וגם בתודעה של הרבה אנשים. ואחרי כל השנים (כמעט עשור מאז שהקמתי את סטוריטלרז), אני עדיין אוהבת לשבת עם יזמים באישונים מורחבים ולהקשיב לסיפור, וכשהוא באמת חזק, הוא כותב את עצמו. מבין כל עשרות הסטארטאפים הבאמת מדהימים שעבדנו איתם, שני סיפורים נשיים ששבו את ליבי.

נינה קנטינה. אנו לוסקי, עורכת דין פלילית ויזמית שכולה אש, זיהתה שכל העולם שסביב אסירים ובני משפחותיהם נתקע אי שם בשנות ה-60. עולם וינטג׳י מתיש של תהליכים ידניים, עולם שהפקס עובד בו שעות נוספות, עולם שצריך להתייצב בו פיזית כדי לבצע הליך טכני טריוויאלי. ובעולם הזה, בעיקר בנות המשפחה של האסירים משלמות מחיר כבד. נינה קנטינה, פותרת את המהמורות הבירוקרטיות, הפיננסיות והטכניות של מרקם החיים המורכב והרגיש שסביב הכלוא. הייתה לי חוויה מיוחדת ומעצימה בחיבור עם הצוות של נינה קנטינה, ואם עוצרים אותי, אני יודעת למי הטלפון הראשון.

כל כך התרגשתי לקרוא את מה שאנו כתבה לי:

אנחנו תופסים מעצמנו אנשים יוצרים ומקוריים. אבל מה קורה כשמגיע לקוח עם ספר מותג קיים, קונספט מובנה, ומבקש מאיתנו ׳רק׳ ליישם? לרוב, נוותר על ההזדמנות, קצת בגלל האגו, הרבה בגלל שלא אלה המקומות שאנחנו באמת מביאים בהם ערך מוסף.
‍
אלא אם כן ללקוח קוראים Google.

Google הוא בית ספר למיתוג, ואנחנו נהנים (כמעט) מכל רגע. צוות המרקטינג מאתגר אותנו במשימות שונות ומגוונות, כמו מיתוג אירועים, השקות, סושיאל, ואפילו קד״מ. יד ביד עם צוות המיתוג הגלובלי של Google Cloud, אנחנו מתמודדים עם אתגר של יצירה תחת חוקים נוקשים, אבל יחד עם זאת בעצם בלתי מוגבלים.

בשבועות האחרונים, הושקה שפה מיתוגית חדשה ל-Google Cloud. כאן ב-GIF עדיין השפה הקודמת. דברים מרהיבים בדרך.

בשלהי הקיץ, הצטרפה אלינו הגר, כ-COO שלנו, עם חזון ברור: ליצור תהליכים מובנים, לגבש מסעות משתמש נכונים, ולבנות בצורה יסודית ומעמיקה את כל התשתיות שלנו כסוכנות.

לפני כמה ימים הגר פתחה מגירה עלומה במשרד, ומצאה את מחברת הסקיצות המאובקת של סטוריטלרז, מהתקופה שבה כל מצגת התחילה מאיורים ידניים, ותהתה מה זה הדבר הזה. ובכן, מכאן הכל התחיל, ולפעמים התמימות הזאת קצת נשכחת.

אני מנהלת חברה בעליות, במורדות, במישורים האינסופיים, במשברים, בהצלחות, עם אלת המזל, עם חוקי מרפי, כשמרקורי בנסיגה וגם ביום האחד בשנה שהוא לא. ובתוך כל זה, הלהבה הזאת, הבערה הפנימית של היצירה, להשמיע את קולי בעולם, להשפיע לטובה, לעשות יש מאין, זה הדלק. יותר מדי זמן אני על האדים. תודה על התזכורת הגר!

דויד גרוסמן בטקס פרסי ״ארסמוס״, כשקיבל את הפרס ממלך הולנד, לפני מאתיים שנה, בדצמבר 2022:

גבולות, עבודה במסגרת שעות העבודה, עמידה ביעדי תקציב וזמן, נהלים, ארגון, שפיות - כל אלה נרמסו ונדרסו בצונאמי של אחד מפרויקטי ה-Motion שעשינו השנה. העצבים החשופים, התיסכול, רגעי הלחץ, ההלוך חזור, האיטרציות המתישות והמיותרות, ריבוי הדיעות, העבודה בסופ״ש, כל הדגלים האדומים והצ׳קלקות שהבהבו בטירוף, כלום מזה לא ניכר בסרטון המגניב והמהוקצע שהלקוח קיבל, אבל אנחנו יצאנו חבולים.

האירוע הזה הזכיר לי, את הפרק האחרון של העונה השניה של הסידרה שהכי אהבתי השנה, הדוב. המעברים התכופים בין המטבח האינטנסיבי, ההקטי, עם התקלות האיומות והאנרגיה המטורפת, ובמעבר דלת - העולם שבו הלקוחות הנינוחים סועדים ושותים להנאתם, ואין להם שמץ של מושג שהשף בכלל ננעל במקרר.

אנחנו חיים את המעברים בין המטבח לסועדים. אנחנו אנשים יוצרים, ואנחנו גם נותנים שירות, ויש לנו סטנדרט מקצועי ואמנותי, אבל הוא חייב להיות מעוגן בתקציב ובלוח זמנים, ומן העבר האחר יש לקוח שלא תמיד יודע מה הוא רוצה, אבל הוא בטוח רוצה את זה לאתמול.

ואם לסגור מעגל, בתום הצונאמי, ישבנו לפגישה פיזית ראשונה אחרי חודשים של זום, עם צוות השיווק שעבד איתנו. זאת הייתה אחת הפגישות המשמעותיות שיצא לנו לעשות השנה הזאת. נאמרה בה האמת שלנו, שהייתה לא נעימה ולא קלה לעיכול בצד השני. מכאן יצאנו למערכת יחסים חדשה, עם הרבה יותר מודעות לתהליכים נכונים, לתקשורת שקופה ולפ***ג כבוד לזמן ולאנרגיה שלנו. נהייתי רעבה.

אני בת חמישים בעוד חודשיים (וואט?!), לא נראית, לא מרגישה, לא מעוניינת. אני יכולה להיות אמא שלהם, ואולי סבתא של חלקם. אבל אני לא אמא, לא סבתא, אני רוצה לראות את עצמי כחלק אינטגרלי מהצוות המוכשר שלנו, רוצה להישאר תמיד הכי פחות מוכשרת וחכמה בחדר.

תודה שאתם בוחרים כל בוקר לשים את הז׳יטונים של היצירתיות שלכם והנשמה שלכם על Guts.

תודה על כל הכישרון, ההשקעה, האכפתיות האינסופית, הניצוץ, ההומור המפוקפק, ה-OCD, המקוריות, המקצוענות. תודה שאתם כאלה אנשים טובים. אוהבת כל אחת ואחד מכם. ויאללה, 2024.